גשר על פני מים סוערים: היחסים הכלכליים בין ישראל למדינות אפריקה תת-סהרה בעידן המידע (2000-2024)
מאת צפריר אסף ויובל דרי
עיקרי הממצאים
לישראל יחסים דיפלומטיים עם 46 מדינות אפריקאיות, הממוקדים בעיקר בביקורים רמי דרג ספורדיים והסכמים ממשלתיים. הממשקים ברמה המדינית מועטים, מתבססים על נוכחות דיפלומטית מצומצמת למדיי (כ-9 נציגויות), פעילותם של ארגונים לא ממשלתיים והישענות על היחסים של ישראל עם ארה"ב.
חלקה של אפריקה ביצוא של ישראל נותר נמוך באופן עקבי, כאשר הייצוא של סחורות ליבשת מהווה 1.5% בלבד מסך היצוא הישראלי. בנוסף, יצוא השירותים מהווה פחות מ-50% מסך היצוא ליבשת, בניגוד לדפוס שראינו בייצוא הישראלי לשאר העולם ובאופן אשר אינו מתיישב עם תהליך הדיגיטציה שעוברת אפריקה והגדלת נפח המסחר המבוסס שירותים.
הסחורות של ישראל מהוות חלק קטן מהיבוא האפריקאי, מה שמצביע על פוטנציאל לא ממומש.
השקעות ישירות מוגבלות בין ישראל לאפריקה, למרות גידול בהשקעות זרות ישירות באפריקה.
ישראל לא מעורבת הבאופן אסטרטגי עם אוזר הסחר החופשי של היבשת (the African Continental Free Trade Area , להלן-AfCFTA ) או גושי סחר אפריקאיים אחרים שיכולים למנף את חוזקותיה בטכנולוגיה, חקלאות, מים ואנרגיה.
ישראל ממלאת תפקיד שולי בלבד בזירת הפיתוח בר הקיימא באפריקה, ובכך מפספסת הזדמנויות משמעותיות.
המשקיעים המוסדיים האפריקאים גדלים, עם עלייה של 48% בנכסים המנוהלים בין השנים 2017 ל-2020. ישראל יכולה למשוך את הקרנות הללו, ובכך להפיק תועלת דיפלומטית וכלכלית.
המתחרים של ישראל, כמו טורקיה, איחוד האמירויות, פינלנד ואיראן, מיישמים גישה אסטרטגית וחשיבה לטווח ארוך לקידום האינטרסים הגיאופוליטיים והכלכליים שלהם באפריקה שמדרום לסהרה. ישראל אינה עושה כך כרגע, ולכן המדינה והמגזר הפרטי שלה נמצאים בחסרון מהותי והולך ומתרחב.
